פרק 1: “אל הארמון שאת”
שימי לב: כל פרק מלווה בדף עבודה שיסייע לך להטמיע ולתרגל את העבודה הזו בחיים האמיתיים שלך.
לדף העבודה של הפרק הראשון לחצי כאן
*מתחת לסרטון יש לנוחיותך תקציר של הלימוד שבסרטון.
תקציר:
רובינו הנשים יכולות לזהות שהכוונה שלנו מכוונת רוב הזמן החוצה, מה אנשים צריכים מאיתנו, איזה ציפיות יש מאיתנו. ויוצא שאנחנו נמצאות בעומס מאוד גדול של דאגה לאחרים. עבודה, ילדים, וגם לאיש שלנו. הפרספקטיבה הזו משאירה אותנו לא פעם בחווית משרתת ולא בחוויה של מלכה בארמון.
תחילת הדרך שמוצעת פה היא לשנות את הפרספקטיבה הזו היא להסכים לשהות בתוכינו.
להשיל את העומס שיש במבט החוצה.
הלו”ז אולי ישאר זהה, אותה עבודה, ואותם ילדים לגדל אבל החוויה מתחילה להשתנות- יותר קלילות ושמחה, כמו גם היחס שאנחנו מזמינות מאנשים סביבינו, הערכה לעשיה שלנו, דאגה לצרכים שלנו ויחס תומך לרגשות שלנו. מהבן זוג, מהילדים ובכלל בכל מערכות היחסים שלנו.
איך זה קורה?
התדר שבו אנחנו נמצאות מזמן את היחס שנקבל חזרה, ולכן אנחנו צריכות קודם לזהות את המצב הקיים:
כמה אנחנו בדאגה, בפחד לאכזב, ברגשות אשמה, בעומס על המערכת שלנו שלא מותיר לנו פנאי להרגיש מה קורה איתנו, מה אנחנו צריכות, ומה הכי יתמוך בנו רגשית ופיזית.
התדר הזה הוא לא מחשבות/ תפיסות/ שיפוט של טוב ורע/ אידיאלים או ערכים. זהו מקום אינטואטיבי שנמצא בתוכנו וככל שנכבד וניתן מקום לרגשות ולתחושות בפני עצמן, הוא יהיה נגיש ויהפוך למקור לכוח מושך שיתן לנו בחירה מה אנחנו מזמנות לחיינו.
הסיבה לכך שנקודת המוצא של אישה היא ללכת ולדאוג לאחרים, לראות מי צריך אותנו, ואיך האיש שלנו מרגיש, ומה נדרש מאיתנו לספק קשורה בעובדה שאנחנו יודעות בעומק שאנחנו תלויים אחד בשני והשייכות הזו היא הכוח שלנו כבני אדם, ואם לא נהיה שם עבור האחר אז גם הוא לא יהיה שם עבורינו.
גברים לעומת זאת יודעים שההישרדות שלהם תלויה בעצמאות ובכוח שלהם לפתור ולגבור על אתגרים, לכן כשקשה להם הם ילכו ללבד שלהם.
המהות של אישה היא ללדת, ממש פיזית אבל גם נפשית זו התנועה שלה.
בלידה אישה יכולה ללכת פנימה ל-קשב לעצמה ולדעת בתבונה עמוקה מה הסביבה והיחס הדרושים לה ולבקש אותם, או להיות מאוד קשובה החוצה להנחיות, עצות, כללים וציפיות שיש לאחרים ממנה. מבלי לשמוע מה קורה בתוכה.
הבחירה שלה הזו מתגלמת כתדר שנמצא מעבר למילים, תדר של פחד מול תדר של ביטחון, תדר של חוסר מול תדר של מלאות, זהו ההבדל בין להיות הארמון שאת, לבין להיות המשרתת.
השינוי התודעתי והרגשי הזה הוא ״קונטרה אינטואיטיבי״, הפוך לברירת המחדל שלנו. ולכן בהתחלה יכול להיות מאמץ ועבודה, אבל ברגע שקולטים מה קורה בשינוי הפרספקטיבה מתחילים לקבל כוחות ומלאות.
המאמץ הוא לרכוש את הכלי והדרך אבל כשמתחילים ללכת עם הכלי הזה אנחנו מתחילות להרגיש בבית.
הדבר הכי מפתיע, שאחרי שאנחנו מסכימות לשחרר את הפחד, ״לקפוץ מהצוק״ ולהיות נאמנות לקול של מה קורה בתוכנו. אנחנו מתחילות לקבל יחס מכבד, סקרנות, ורצון אמתית להשפיע עלינו בטוב.
יש לנו פחד לייצר כללים למרחב שלנו, כמו שמי שנכנס לארמון הוא קשוב ללמוד את הכללים שם. אנשים אוהבים כללים! וכשאנחנו מאפשרות ומשתפות פעולה עם התנהגויות שלא נעימות לנו אנחנו בעצם מחללות את הארמון שלנו ואז גם אחרים לא מכבדים את הארמון.
הכללים האלו הם פיזיקה- כמה שאת נאמנה לכללים, כך הגבר שלך יוקיר ויכבד אותם. וחלק מהשינוי הוא בלימוד עצמי ושידור החוצה של הכללים האלו. איך מתייחסים אליי ואיך לא, איך נוגעים בי ומתי וכדו׳.
השינוי המוצע פה הוא גדול עבור רובינו, ולכל אחת מתאים לעשות אותו בקצב שלה. לקפוץ על הכל או לעשות צעדים קטנים. שוב, אין פה רע או טוב.
בתוך הארמון, לצד כללי הפיזיקה אין שיפוט. זה לא עניין של נכון והגיוני שמגיעים מכיבוד יתר של הראש אלא מתחושת הגוף והכללים שנובעים ממנו, שהם אגב יכולים להשתנות! והכלל הקבוע הוא להישאר קשובים ולכבד את הארמון שאנחנו.
יחס שאנחנו מקבלות מהמרחב הוא לא בעיה. הוא שיקוף עמוק להיכן אנחנו נמצאות. יהיה בו הרבה תחושות ורגשות קשים ונעימים, וכל אחד מהם הוא הזמנה להיכנס פנימה, להיות יותר נאמנה וקשובה ולהזמין יחד אחר. לא מתוך שיפוט אלא כהזמנה עמוקה ואוהבת.
